כיום במערב, ואפילו כבר במזרח, ישנה חלוקה של היוגה לפי 'שיטות'.
ומה הן בעצם השיטות האלו? מה ההבדל בין אחת לשניה?
אני זוכרת שבתחילת דרכי, כל השמות השונים בלבלו אותי, כל הזמן הייתי בחיפוש אחר השיטה ה'נכונה'..
עם הזמן הבנתי שאכן כל שיטה שונה, אבל גם בתוך שיטה מסוימת, כל מורה הוא שונה!
כל מורה שמלמדת מתחברת ל'אני מאמין' שלה, ומלמדת יוגה מתוך החיבור הזה.
כך שבסופו של דבר, מה שחשוב מבחינתנו הוא החיבור למורה, וההתאמה בין האני מאמין שלו לאני מאמין שלנו.
ובכל זאת, כדי לעשות את החיים קלים יותר, ניתן להשתמש בחלוקה לשמות ושיטות, כהבחנה כללית בין אופני תרגול השונים אלה מאלה באופן ניכר.
שיטת התרגול שאני רואה עצמי כחלק אינטרגלי ממנה, ושעם תפיסתה אני מזדהה מאד היא הויג'ננה יוגה.
הנה שבעה עקרונות שנוסחו בכדי לפרט אודות התפיסה של שיטה זו.
שבעת העקרונות של אימון היוגה (מתוך האתר של ויג'ננה יוגה):
שבעת העקרונות של האימון הם דרך למצוא את האמצע ולהיצמד אליו. אפשר לראות בהם מצפן שעוזר לנו לדעת שאנו בכיוון הנכון, נקודות ציון במפת היוגה, המאפשרות לנו ללכת בדרך. לכן כאשר אנו חשים "תקועים" באימון, עלינו לחפש בזהירות ולמצוא איזה עיקרון הזנחנו, ולהחזירו אל כנו.
הרפיית הגוף:
תחילה יש להרפות את הגוף. לשאוף, ועם הנשיפה – להרפות את המתח. שאיפה, ובנשיפה הבאה סוקרים את הגוף מכף רגל עד ראש, וחוזר חלילה.
בכל מקום שבו נתקלים במתח – מרפים.
הנפש בוחנת את הגוף במבט אבהי. עם הזמן לומדים להבחין באזורים מתוחים, להרפותם ולחבוק את החלל. אם מבחינים באזורי חולשה, יש לשאוף אוויר אליהם, בעוז, ולעוררם באנרגיה. עלינו להניח לכל הפרזה לעזוב את הגוף; להירגע. כך נעשה הגוף מעודן ושקט.
השקטת הנפש:
כאשר אנו עומדים על המזרן, אנו מתנתקים מהאחריות להגיב אל העולם. העיניים מביטות פנימה, כדי לתפוס את המתרחש בפנים, את מצב הרוח.
בין אם אנו שבעי רצון, מפוזרים או עצבנים; מאושרים, עצובים או כועסים; בין אם אנו פוחדים, עייפים או מלאי אנרגיה – העיניים מתמקדות באחורי הראש.
אנו מתבוננים בעצמנו ובאימון שלנו מתוך שקט פנימי. עם כל שאיפה, העיניים שוקעות יותר באחורי הראש. עם כל שאיפה – הריכוז מתעצם.
תודעה ריקה מתעצמת באימון.
הכוונה:
עתה הגוף והנפש מגיעים לנינוחות וליציבות, הם שקטים וממוקדים. מכאן אנו מתבוננים במטרה שלפנינו – ישיבה, פראניאמה, אסאנות – ומכוונים עצמנו לקראתה.
הנפש מתמקדת באימון; הגוף ממתין לאימון; הלב חובק את האימון בכל כוחו.
עם כל שאיפה מתעצמת הכוונה, עם כל שאיפה מתחדד הכיוון שלו. על ידי התבוננות בעיני רוחנו – יושבים, נושמים ונעים – או על ידי תיאור אדם אחר עושה זאת, אנו מתמסרים לכך בכל מאודנו. עם כל נשימה, עם כל תנוחה, אנו שבים ומתחזקים בכוונה.
השתרשות:
הנפש נחה במקום שבו הגוף נוגע באדמה. נניח למשקל הגוף לשקוע במקום הזה – כמו ברגליים. יש להעצים את המשקל הלוחץ כלפי מטה, כאילו הרגל רוצה לשקוע באדמה ולחוש את כוחה של התנועה כלפי מטה זורמת בכל הגוף. ככל ששורשי העץ מעמיקים ונפרשים בתוך האדמה, כך הענפים מעל נפרשים אל השמיים.
קל להבין את הרעיון המונח ביסוד ההשתרשות, אך קשה עד להפתיע לבצעו בכל רגע ובכל תנוחה. ככל שלומדים להשתרש, הגוף נעשה קל ומשוחרר יותר, והתנועה נטולת מאמץ.
חיבור:
יש להיות מודע בכל עת לשני הכיוונים המנוגדים הקשורים זה לזה. כדי לעלות למעלה, יש לרדת למטה. כדי לנוע קדימה, יש לנוע לאחור. אם מתכוונים שמאלה, יש להתייצב בימין. אם שואפים להתרחב, יש לחזור אל הבסיס.
הכיוון הראשון הוא החץ, השני – הקשת; השלישי, המחבר ביניהם, הוא החיבור. בכל תנוחה האבר הרחוק ביותר מהאדמה מתחבר לזה שמשתרש בה.
כל אבר בגוף המצוי בין שני הקצוות הללו הוא אבר שלם לעצמו, יחידה מובהקת, מתפקדת. כל האברים מאוזנים ופועלים יחד בהרמוניה.
כמו שרשרת המרחפת בחלל, כך החוליות המרכיבות את השרשרת לעולם אינן נוגעות זו בזו. ככל שכל אבר ואבר נפרד ונבדל יותר, כך הקשר בינם נותר יציב יותר – בכל מצב הגוף נע בשלמות ובאחדות.
נשימה:
יש להיות מודעים לשאיפה ולנשיפה. עם השאיפה – חודרים פנימה; עם הנשיפה – מתחברים אל העולם. עם השאיפה – מקבלים את הקיים; עם הנשיפה – מתמסרים לאדמה. שואפים לאורך הגוף, נושפים ומשתרשים. שואפים ומתחברים אל האברים שבקצוות, נושפים ונכנסים לתנוחה הסופית.
תוך כדי השאיפה הגוף מתארך ומתרחב, ואילו בנשיפה מתייצבים, משתרשים ומתחברים. לפעמים הנשימה מתוקה ורכה, לפעמים ארוכה ועמוקה. לפעמים הנשיפה אורכת יותר מן השאיפה, לפעמים היא קצרה והחלטית.
לפעמים היא רק ברקע, לפעמים היא מקור הפעולה, אך הנשימה לעולם קיימת.
התרחבות:
כאשר יש השתרשות תוך כדי נשיפה, השאיפה מביאה להתארכות ולהתרחבות. או שמא ההתארכות וההתרחבות, המתרחשות כתוצאה מההשתרשות, הן שמאפשרות את השאיפה.
כאשר יש התארכות והתרחבות, אף חוליה אינה נוגעת בחברתה, בעוד השרשרת המכונה גוף נעה בחלל. אין קריסה במפרקים, אין מאמץ בשרירים. השלד מגונן על כל מה שמכסה עליו, השכבות המכסות עליו יוצרות את המרחב עבור השלד. כך הגוף נע – רגוע ומחובר – כיישות אחת.
כל העקרונות הללו קיימים בעת ובעונה אחת, וכך יש ליישמם, אך קשה להשגיח על פעולתם יחד. על מנת להעמיק את הבנתנו את העקרונות הללו, עלינו לבחור בעקרון אחד המושך אותנו ולעבוד על פיו, עד אשר משתלטים עליו. פעמים רבות אנו עובדים עם עקרון או שניים במשך כמה שנים, עד אשר הם חודרים ונעשים לנו טבע שני. עם זאת עלינו לזכור, כי רק כאשר כל העקרונות מיושמים יחד באימון, בעת ובעונה אחת, האימון שלם